עוד אני כאן באינטרנט, משתעשע וגולש בין אתרים ומקומות מעניינים של אחרים, חוזר אני, כאילו שזה בלתי נמנע, למקום שבו השארתי פוסט או תגובה חשובה.
אני קורא ובוחן שוב אם הכל תקין בפוסט ואם המסר עובר בקלות. פעמים רבות קרה שערכתי ותיקנתי והבהרתי וחזרתי בי ושיניתי ואפילו היו כאלה שמחקתי ויצאתי אידיוט.
אבל לומדים? אני לעולם לא!
אני אמשיך לכתוב, כלומר לספר את עצמי לכם וגם לעצמי.
כאן, אתם הצופים הוירטואלים שלי, שאפילו אם אתם רק זוג עיניים אחד, אך כאלה שעומדים מאחורי הלחיצה על הפוסט, אתם מגלגלים הדים, כמו העתקים של זוג העיניים שלכם, לכל מקום ברשת כי...
זה נשמע כמו משאלה שנובעת ממעמקי ליבו של כל מי שמפרסם פוסט, אבל לא!
זה המקום לראות את החיבור שלנו כולנו יחד כבני אנוש, זה לזה בשל הצורך המשותף שלנו למשאב הביחד והשיתופיות החברתית.
האמפתיה בתקשורת, חיונית יותר מכל המעלות האחרות של בני האדם.
כולנו מרושתים זה לזה ביודעין או שלא. תמיד היינו מרושתים!
בעידן הקודם הייתה זו רשת טלפתית נסתרת שחיברה בינינו אך רק יחידים ידעו להבחין בה. הטכנולוגיה קלטה את האלגוריתם של מערכת הטלפתיה הטבעית הזו, והעתיקה אותה לרשת האלקטרונית באמצעות חשמל סוללות אוגרים וקולטים וצ'יפסים מכל הסוגים והרמות שאין להן סוף שנראה לעין.....
יאללה!... מה אני מבין בזה?!... זהו!.... עד כאן!
התחלתי להטיל ספק בנכונות הדברים שאני מעלה בדעתי אז הפסקתי.
נכון לרגע זה, לא ידוע אם אמשיך מפרספקטיבה זו.
;){kind=link}