הגמילה

התהליך האישי שלי בגמילה מעישון, ממש בימים אלה.

יש לי ניסיון רב בגמילה מהתמכרויות אותן חוויתי בחיי, ברוחי ונפשי, גופי ובשרי. כל התמכרות בזמנה, ברגע שהתייצבה ההחלטה בדעתי, לחדול מהצריכה התלותית וההרסנית שלי בה וממנה.

בכל אלה הייתי:

מכור לאלכוהול – נגמלתי!

מכור לסרטן הערמונית – השמדתי ונגמלתי!!!

מכור להימורים – נגמלתי!

מכור לעבודה – נגמלתי! בגיל 70.

כל אחת מהמחלות יכלה להרוג אותי אבל נאבקתי ושרדתי.

היום אני מכור לחיים בריאים ואינני רוצה להיגמל!

כל אחת מהגמילות הייתה תוצאה של החלטה חד פעמית נוקשה וסופית.

ללא פשרות.

מגיל 14 ועד 16.2.20 הייתי מכור לסיגריות – ועכשיו בתהליך גמילה! לא מעשן!

אני מרגיש בשליטה על חיי ואני שבע רצון מעצמי על כך.

אבל מה עכשיו? מה פתאום?

הקורונה באה להרוס לי את הכל?

כל הטירחה, המאמץ הקשיים הסבל הנוראות שעברתי, כל אלה היו לשוא?

אם הייתי פרנואידי הייתי חושב שהקורונה היא דבר שנעשה בכוונה ובזדון על ידי גורם שתלטני.

זהו! אני מגייס את עצמי בהמוני, ובכל האמצעים הדרושים, להילחם בה עד חורמה ולהשמידה כליל מעל פני האדמה.

לאלה המעשנים שרוצים להיגמל, אני רוצה לספר עוד דבר, שישב לי במוח ולא הירפה. שבתקופה האחרונה, הפך להיות שאלת החיים או המוות, שלי במיוחד. שאלה כמו: "האם אני רוצה להמשיך לחיות טוב עם בריאות טובה, או שאני רוצה ללכת לאבדון עם צלם אדם אפוף עשן, משתעל, נשנק מפיח בריאותיו ובקוצר נשימה מת?” הגזמתי?

יכול להיות! אבל זו השאלה ששאלתי את עצמי משך ימים רבים בתקופה האחרונה.

למי שמכיר או למי שלא מכיר, שאני אדם בעל עבר עשיר שמוכיח, שהפרספקטיבה הנכונה על החיים והרצון לחיות אותם נכון, משולבים זה בזה. גיליתי את הדרך הבטוחה להגשים רצון להיגמל מכל תכונה, אשר תהיה רעה או הרגל מגונה, סגפני ומזיק שטבוע בי. משימה לא קלה לכאורה ומאוד מורכבת, שדורשת קורבן של מנטליות אישית שטבועה באופי. היסקתי וקיבלתי על דעתי, שיש בי תכונות שחובה לי לוותר עליהן למרות שהן טובות, עלינו להקריב אותן בתקופת הגמילה למען הבריאות. צריכים להבין שבין התכונות הטובות שיש בנו, למעשה יש כאלו שהופכות להיות בעוכרינו. כי מהמקום שבו אנו סולחים לאחרים שמעשנים, מתוך תכונה חיובית זו שיש בנו, להבין, לקבל ולסלוח, אנו סולחים ומוותרים גם לעצמנו במקומות שדווקא בהם אנחנו ובריאותנו ניזוקים וסובלים. באלה, אנחנו לא צריכים לסלוח אלא להיאבק בחולשות ובהתמכרות.

כאדם מכור לסיגריות ועישון, כל הזמן אני מוותר וסולח לעצמי בדברי שכנוע.

"טוב, בסדר, אני אעשן רק סיגריה אחת ולא יותר. רק אחת! אחריה, זה לא יקרה שוב, כי אני אהיה חזק בפעם הבאה!” זה נאמר בכללי אך יש עוד כל מיני היבטים ועידודים לשכנוע עצמי, טפל ושגוי, להצית את הסיגריה. כל הדיבורים האלה הם המכשלות שלנו.

צריך להפסיק לוותר ולסלוח. אם משהו פוגע בנו, נשיב לו ונגיב בתקיפות, לא נשתוק ולא נוותר. וכך בעצם אנחנו מסירים את הסליחה המכשילה ואנו פתוחים להיות הגונים וישרים יותר כלפי עצמנו. עומדים איתן מאחורי רצוננו.

הסיגריות הורגות! זה ברור! אני לא רוצה שהן ישלטו בחיי! לא נותן להן לנצח! אין דבר כזה! לא סולח ולא מוותר אפילו לא פעם אחת. בתוכי ידעתי שרק כך אני אצליח במשימת הגמילה מעישון.

רק עם הגישה הזו של חוסר סלחנות, חוסר הבנה, חוסר הזדהות, חוסר הסכמה עם המעשן שבי. הוא כל הזמן יפתה אותי להדליק סיגריה, ימציא לי תירוצים, סליחות, כל החיים שלי המצאתי הבנה וויתורים לעצמי.

ועוד היבט:

מה זה משנה? רציתי רק סיגריה. זה הכל. לא רציתי לוותר. רציתי סיגריה. לא חשבתי על הוויתור בכלל, לא חשבתי על הסליחה בכלל. התכונות האלו לא חשובות. לכן לא צריך להתייחס אליהן בהבנה וקבלה, כי אין להן ערך מיטיב באותו רגע של כישלון. להיפך: הן הורסות ופוגעות בנו. אחרי שאנו מבינים את העניין, אנו צריכים להיות פתוחים כלפי עצמנו ולקבל מראש, את הסבל שנסבול. אנחנו יודעים את הסבל.

יש בנו את התשוקה לעשן והיא מופיעה בכל הזדמנות שיש בהרגלים. אנחנו משתוקקים לסיגריה עם קפה, סיגריה אחרי אוכל. אני רואה טלוויזיה אני רוצה סיגריה, אני מדבר עם אנשים אני רוצה סיגריה. בכל מקום ובכל מצב תמיד אני רוצה לעשן סיגריה. בגלל כל אלה הדברים אני רוצה להיגמל ולהפסיק לעשן.

נקח לדוגמא את הסיגריה עם הקפה שאני רגיל לעשן. היות והפסקתי לעשן אז מעכשיו, אשתה לאט את הקפה במשך שעה ארוכה בלי סיגריה. אחשוב על הסיגריה, אתמקד ברצון לעשן אך אתאפק. אז אחוש איך התשוקה לסיגריה דועכת. תוך כדי זיכרון של השיעולים והמחנק, הריח וחוסר הסיבולת מהגועל, נזכור ולא נדליק את הסיגריה. נתגבר.

בכל אירוע אשר יהיה, יש את אותו דפוס של מנהג, מי שמעשן, עוזב את חבריו ופורש לצד כדי לעשן.

אצלי זה עובד שונה. אני מתגרה בפיתוי וזורם איתו בהתחלה. אני יכול להגיע לביצוע כל התהליך עד הצתת הסיגריה. כלומר, אצא החוצה, אחשוב על הסיגריה, אגיד לעצמי שאני יוצא לעשן, אבל כשאגיע לרגע, אני אחשוב ואזכור את השיעולים והמחנק, את קוצר הנשימה והסבל הנורא מחוסר אוויר בריאות. אשב בחוץ כמה דקות שאוכל ללא הצתת סיגריה. ואם אחוש שאני עומד להישבר, אתגבר על הפיתוי ואכנס לתוך הבית. להיות בחברת אנשים שלא מעשנים. זה יעודד ויחזק אותי ואם אתמיד אני אתגבר. איזה שטויות!!!

רק כדי לא לחשוב יותר את המחשבות המציקות האלו - אני מפסיק לעשן!!!

סיבה מספיק טובה לחיים טובים יותר!

בדיוק עכשיו, כשאני נמצא במקום המרומם הזה באה הקורונה לאיים עלי בהכחדה איטית וכואבת.

אני לא אתן לזה לקרות!

עמדתי כבר במקומות מסוכנים וידעתי להתמודד ולגבור עליהם עם תושייה ואומץ ולא חשתי יראה או פחד מפניהם וזה אשר חיזק את יציבות הניצחון שלי.

עברתי את כל המהמורות עם הקשיים ואני מאמין ביכולות שלי לעמוד גם בכל אשר תציב לפניי הקורונה וגרורותיה.

היום, הייתי באיכילוב. הלכתי לבקר את האונקולוג שלי. למרות שידעתי שהוא לא בן אדם חולני, לא היה לי נעים לשאול אותו למה הוא מרבה לבקר באיכילוב, ולמה חשוב לו לראות אותי כל חצי שנה.

"יש לי מזל איתך.” אמר האונקולוג אחרי המפגש השני, כשראה את יציבות ההחלמה שלי, של גופי שחזר לתפקד כהלכה, למרות הגרורות של הטיפול הכימותרפי, שהם, מערכת חיסונית ירודה וכאבי גוף בגפיים שהתמכרו לעייפות החומר שנפלה עליהם לעת זיקנה. כאן אין גמילה כי זה מצב עובדתי, שחיקת החומר מחמת הגיל, כמובן מפני שלא מצאו דבר שימנע את עייפות ושחיקת החומר מהעצמות והסחוסים למיניהם. שטויות של מדענים וחוקרים.

דבר שמעיד על עייפות המוח.

הגוף ילך לישון בלי לשנות דבר.