יום מוזר! ויצא לי דווקא קטע עוד יותר מוזר!
לא! יום טוב! ויצא לי קטע שרק עיניים שיודעות לקרוא נסתרות מסוגלות להעביר אל המוח, באופן ברור ומובן את הפרטים החשובים. המסתתרים!
אלה שאין להם עיניים כאלו, וודאי שניחנו הם באוזניים קשובות. יבינו רק משמע הדברים כמו בתורה.
יום מסקרן מה יעשה מוחי? לאן יוביל אותי הבוקר?
נפשי רגועה. אחרי שעברה טלטלה שעשיתי לה בעצמי, והוכחתי אותה על שבחרה לראות מנקודת היבט שלילית, את התערבותה של הרשות השופטת בחיי. שפטתי את עצמי ודנתי את עצמי לתסכול גדול, באיזשהו עניין חשוב לי מאוד בחיים.
ראש לא פוליטי!
כדי להשקיט את רוחי הנרגנית, צעקתי על עצמי ולא שתקתי, אלא להיפך, זעמתי ועניתי לעצמי והגעתי תוך כדי הטחת עלבונות, אני כלפי בי ולי כלפי עצמי, במילים שיש בהם (רשפי אש שלהבת יה) רשף אש וחימה בלתי ניתנת למעצור והצננה, אפילו לא בקטבים של כדור הארץ.
הייתה זו מריבה קולנית שבה הייתה גם ואפילו הרמת יד. אלימות שהזדמנה ולא החמיצה את הרגע. כף יד שמאל, בעלת האצבע הקטועה, לא כל האצבע! רק הפרק עם הציפורן, ככה, נקטע מהרצועה של מנוע הפיאט600 של חבר, שתיקן מי שהיה חברי הטוב אז"ל. הוא מת צעיר מסרטן, כך סיפרו לי ו...
...בעודי מנסה לזרום במוחי אל הזכרונות של הימים היפים ההם, מופיעה ממעל היד השמאלית שלי, במהירות על, ומנחיתה את מלוא כפה על מצחי בעוצמה של שני מגה טון. מהלומה שהכתה גלים לתוכי וזעזעה את הקרביים שלי. כמעט איבדתי עשתונות.
הגלים החשמליים שנוצרו בחלל בטני, הגיעו אל מוחי למחלקת התבונה ושם פענחתי את המסר הכולל של התרחיש. אני אדם שמתעב, שונא, ואינו מתפשר בדעתו עם שום מקרה שיש בו אלימות פיזית! הגוף אינו אשם בשום סיטואציה! הוא יכול להיות מעורב רק בהשפעה הנובעת מהגודל והנפח שלו. משמע החלל שגופו ממלא. אבל התרחיש האלים, הוא במקור תוצאה של פעילות המוח הראש והלב. ובכלל הדיעות ידוע, שלגוף יש תפקיד משני בעלילה.
אהה!,
אוקיי!,
עכשיו עולה לי השאלה על הלשון, במעין התייהרות אני תוהה ושואל:
ומה עם האלימות הרוחנית הנפשית השסועה בשדות הקרב רוויי הדמים, הרוחניים והנפשיים, הזועקים מן הקרביים שלי, לשקט ודומיה, לדיי במלחמות הפנימיות בין הנפש והרוח לבין הגשמי והפיזי?
אני נוגע בעצמי מתוך מודעות לתכונה של גופי להכיל את רוחי ונפשי ונוצרת בי תחושה של נגיעה בהן, ברוח ובנפש בקצות אצבעותיי. שעה שכותב אני מילים ומשפטים המתארים את הרגע שחולף. כאילו אני חודר לתוכי עם יד וירטואלית, בעלת יכולת חישה של מגע וחום, ואפילו רטט ברגע של סערה פנימית. ואני מקליד במקלדת כמו פסנתרן אמן, בעל שיעור קומה, זקופה בגאווה חושנית, קולחת פנימה לנשמה והלב פועם ומתפעם.
מילים מלטפות מהולות בצלילי נעימות קלילות אני שופך לתוכי, להשקיט את הגלים, לגלוש בליטוף על פני החוף. מבטחים. שלווה. רוגע. ואולי אז תשוב אליי האהבה לעצמי, כי לאחרונה איבדתיה משום הרצון שלי לחלק אותה לכל זולתי, מקרוביי ולכל מכריי שהכרתי בעולם הספר שהוצאתי לאור.
אהבתי את המקום הזה אבל זנחתי את עצמי.
לא הקפדתי בענייני בריאות הגוף שמכיל אותי ועובר על בשרו את כל זאת.
;){kind=link}